גוונים של אפור


כמו רבים אחרים, איתן צוקרמן כותב על המאמר של מלקום גלדוול ועל היכולת, או העדר היכולת, של הרשת לקדם שינוי חברתי משמעותי. הפוסט המלא מעניין מאד ומשתדל לבחון את הסוגיה מהיבטים רבים. לא פלא שצוקרמן מתקשה לקבוע דעה מחרצת, מעבר לכך שגישתו של גלדוול פשטני. אבל מעבר להתייחס לסוגיה החשובה הזאת צוקרמן נוגע בנושא שהוא אולי עוד יותר חשוב - הנטייה של רבים מאיתנו, ולא רק ברשת, להסיק מסקנות גורפות ממידע די חלקי:

When we write about the effects of technology, we’re always in tension between predicting what might happen and analyzing what has happened. The temptation is to predict as boldly as possible from the little analysis that exists. The bold predictions lead to retweets, headlines and book contracts – the analysis is useful for little-read academic papers, and always includes more shades of grey than are strictly helpful for bold predictions.

        On being wrong, or prediction versus analysis

אכן, גוונים של אפור בדרך כלל לא זוכים לכותרות גדולות, גם אם הם הרבה יותר קרובים לאמת.

| אין תגובות

כאשר נפתחות האפשרויות …


קליי שירקי ודניאל פינק משוחחים על הספרים החדשים שלהם בראיון ב-Wired. שיקרי מסביר שהשעות שעד היום הוקדשו לעריכות בוויקיפדיה מהוות הרבה פחות מאחוז אחד משעות הצפייה בטלוויזיה השנתית בארה"ב. לכן, כאשר שואלים למה אנשים יבזבזו את זמנם בעריכת ויקיפדיה, צריכים לשאול למה זה נחשב לבזבוז ואילו הצפייה בטלוויזיה נחשבת נורמטיבי. הוא מסביר שהטכנולוגיה לא שינתה את המוטיבציה, אלא פתחה נתיב לשיתוף פעולה שלפני-כן היה הרבה פחות זמין:

Look, behavior is motivation filtered through opportunity. So if you see people behaving in new ways, like with Wikipedia and whatnot, it’s very unlikely that their motivations have changed, because human nature doesn’t change that quickly. It’s quite likely that the opportunities have changed.

        Cognitive Surplus: The Great Spare-Time Revolution

ההתנהגויות שלנו נובעות, במידה לא קטנה, מההזדמנויות שעומדות לפנינו.

גם לדעתי זה כדאי


שוב ושוב אנחנו קוראים על הסכנות שבכמות האדירה של מידע אודותינו שבאינטרנט. מדגישים שעלינו ללמוד להגביל את המידע האישי שכל כך נגיש באמצעות קליק פשוט. ג'ורג' סימנס איננו אדיש לבעייתיות שהמידע הזה יוצר. אבל הוא גם משוכנע שנלמד להתמודד עם הבעיה, וזה משום שהפתיחות של האינטרנט פועלת לטובתנו.

I make more of my information explicit (transparent) in some digital form than I did last year…and the year before that. What is going to change in the next year that will reduce the information I share? Nothing. In spite of valid concerns about the ethics of open data or concerns of privacy, transparency of information is inevitable. At least, as long as we have the internet…after all, it works best when it’s open.

        The inevitability of transparency

הוא מוסיף, בצדק, שהבעיה איננה המידע עצמו, אלא היכולת של חברות ענק לנצל אותו. יש על מה לחשוש, אבל כמוהו, גם אני לא רוצה לוותר על היתרונות הרבים.

אינני משוכנע שזה יקרה בקרוב


ג'ון קונל מצטט את דינה פול, שרת התקשורת של דרום אפריקה שהכריזה במושב הפתיחה של כנס e-skills summit ש-"school is never out". קונל מרחיב על הרעיון הזה:

School will never ever be ‘out’ again given that digital and networking technologies have rendered the walls of the school invisible and are rapidly disrupting the notion of ‘the school day’. And the implications for the definition of school itself are profound. Many will continue to defend the age-old and venerable form of this particular institution, but it is a definition that cannot survive in its current form for very much longer.

        “School is never out!”

קל לי מאד להזדהות עם הרעיון שקובל מביע כאן, אבל אני חושש שהוא טועה כאשר הוא משווה בין למידה לבין בית הספר. האפשרות ללמוד, מכל מקום ובכל זמן, אכן קיימת היום, ואין לי ספק שבית הספר צריך להתמודד עם המציאות הזאת. אבל בית הספר הוא הרבה יותר מאשר רק מקום שבו נכנסים אליו כדי ללמוד (או ללמוד דברים שניתן ללמוד דרך הרשת), והוא גם ממלא לא מעט תפקידים חברתיים אחרים, ולכן נדמה לי שימשיך להיות מוסד ברור, ומוגדר, ואפילו פיסי, לתקפוה די ארוכה.

לשם מה לומדים?


ג'ורג' סימנס מגיב לביקורת על השכלה גבוהה, ועל המקום של לימוד מקוון בה, מתוך דיון ב-Slashdot. הוא מציין שהביקורת מתייחסת פחות ללימוד מקוון מאשר לעיצוב בעייתי של תהליך הלמידה, והוא חושש שלא מעטים פשוט מתנגדים לרעיון של השכלה גבוהה. הוא מדגיש:

Education is an equalizing system – the only one that addresses the inequalities generated by other systems. Some of those who are most vocal in their opposition to education (and schooling in general) will be the ones who would lose the most if the system did actually disappear. Take away the ideals, the underpinning of democracy, and you end up with a utilitarian system that serves only to prepare people for employment.

        Online education experiences

למרבה הצער, הרבה יותר מדי מההוראה המקוונת היא הכשרה למקום עבודה. סימנס צודק - ללא חזון שרואה בהשכלה מטרה בפני עצמה, אנחנו עשויים לאבד נכס יקר.

מה עוד יש להגיד על זה?


על אף העובדה שספרו של ניקולס קאר, The Shallows, באמת עוסק בנושא חשוב, ספק אם הביקורת הרבות עדיין מצליחות למצוא משהו משמעותי להגיד עליו. נדמה לי שקתי דייווידסון, שדבריה לא נכתבו במסגרת ביקורת על הספר, מסבירה היטב למה:

Every time I see the intellectual titans (sorry about the sarcasm) of our era engage in a debate about whether the internet is making us dumber or smarter (sigh), I think, well, there really were media before television, for goodness sakes. Can we really talk about the evolution of the human brain and how the internet is changing our brain if we believe that human evolution began with primetime television? I don't know if the internet makes us smarter or dumber----but the comparative arguments about "now" versus "then" are often about as thoughtful and learned as Gramps and Uncle Max out rocking on the porch talking about the Good Ol Days.

        Knowledge and Networks: A Model for Preprofessional Education

כזכור, מייחסים לאלן קיי האמירה החשובה ש-"טכנולוגיה היא כל דבר שלא היה בסביבה כאשר נולדנו". חבל שהרבה אנשים מאד משכילים משום מה כנראה מבינים את האמירה הזאת כאמת, ולא כביקורת.

לאט, אבל עם סיכוי להצליח


לארי קובן כותב שבמשך שנים הוא האמין ששינויים חינוכיים גדולים, ברמה של מחוזות ושל מדיניות הממשל, היו הדרך הטובה ביותר להשפיע לטובה על הרגלי ההוראה של מורים, ובדרך הזאת לשפר את הלמידה של תלמידים. אבל עם השנים, הוא הגיע למסקנה שלא כך אפשר לחולל שינוי משמעותי:

Like others, who have seen structural reforms come and go, I have concluded from my experience and research that working directly on individual and collective teacher norms, knowledge, and skills at the school and classroom levels—not big-ticket structural changes—have a far better chance of improving teaching practices. Of course, this is slow-motion Mom-and-Pop-store-one-school-at-a-time work that policymakers, eager for supermarket models and swift implementation, find hard to swallow when across-the-board reform is their gold standard.

        Admitting Error Is Very Hard To Do: Structures and Classroom Practice

סביר להניח שכולנו היינו רוצים לראות שינויים גורפים - אם הדבר היה אפשרי. אבל יתכן שבחינוך הדרך היחידה להביא שינוי אמיתי היא בצעדים קטנים.

באמת, אין זאת הכוונה


דרך סטיבן דאונס הגעתי לתגובה קצרה אבל חריפה של מט קרוסלין לכתבה ב-Chronicle of Higher Education. על סמך מחקר חדש ה-Chronicle פוסקת שהלמידה המקוונת איננה יעילה כמו הלמידה פנים-אל-פנים. ועל מה זה מתבסס? בקורס רב-משתתפים הסטודנטים חולקו באופן אקראי לשתי קבוצות. קבוצה אחת נוכחה בהרצאות פנים-אל-פנים, ואילו הקבוצה השנייה צפתה בהקלטות של ההרצאות דרך האינטרנט. קרוסלין כותב:

The Chronicle boldly proclaimed today that “Online Learning May Slightly Hurt Student Performance.” How do they know this? A “study found that students who watched lectures online instead of attending in-person classes performed slightly worse in the course over all.”
 
That sound you hear is the collective world of EduGeeks around the world firmly planting their palm to their fore head. Online lectures are ten times as boring as the face-to-face version, so no wonder they performed so bad.

        For the One Millionth Time, This is NOT Online Learning…

אני מניח שאפילו צפייה בהרצאות מוקלטות דרך הרשת (ושום דבר נוסף) יכולה להחשב "למידה מקוונת" - הרי התחום רחב מאד, ופנים רבות לה. אבל אני אישית אינני מכיר אף לא בן אדם אחד שעוסק בתחום הזה שהיה טוען שהוא מתכוון למשהו כזה כאשר הוא מבקש להגידר מהי למידה מקוונת.

מי יביא את השינוי?


אירא סוקול כותב על כך שהיכולת שלנו לחזות כלים מידעיים עתידיים מושפעת ממה שאנחנו מכירים היום - קל לנו לתאר לעצמנו שיפורים, אבל קשה מאד לחשוב על השינויים המהותיים שבאמת ישנו כיצד אנחנו מקבלים מידע ומשתמשים בו. הוא מדגיש את המקום שהצורך ממלא בפיתוח כלים חדשים - דווקא תלמידים עם צרכים מיוחדים יכולים להיות אלה שמצעידים את בית הספר לשימוש בכלים שאחרים לא הבינו שהם צריכים:

So, my goal here is to convince your school to reverse your tech paradigm. The place for the newest toys, the place for the fewest restrictions, is in the hands of the students for whom school is NOT working. They are the ones who will invent your future. And it will be a future that few of us can possibly imagine.

        Imagining new interfaces: the value of necessity

לאור זה, חבל שרוב הכיתות של צרכים מיוחדים מקבלים את החומרה המיושן והמשומש, במקום לאפשר להן לפלס דרך לשימושים חדשים ולא צפויים.

דברים (אישיים?) שרואים מכאן …


פרד ווגלשטיין, ב-Wired, כותב על המהומה שהתעוררה ברשת בעקבות השינויים החדשים בהגדרות הפרטיות של Facebook. להבדיל מהתגובות הזועמות הרבות שמופיעות אצל בלוגרים רבים, ווגלשטיין סבור ש-Facebook חייב להמשיך להצעיד את משתמשיו לקראת יותר ויותר "פתיחות". הוא טוען שלא מדובר בטעות, או בקושי להסביר מה קורה, אלא בשינוי מהותי בהתייחסות שלנו לפרטיות - שינוי שאיננו יכול לא להפריע למשתמשים רבים.

The truth is that the events of the past few weeks have been no accident. I’ve interviewed Zuckerberg and/or members of his team more than a dozen times in the last three years, and I believe they all completely understood the company’s new privacy settings would be controversial. Indeed, I think they intended them to be controversial. Look back at the history of Facebook’s privacy firestorms — they happen roughly every 18 months — and you’ll see they all fit the same pattern. In order for Facebook to succeed, it needs to keep challenging existing conventions about online privacy. This isn’t a secret. Zuckerberg has said it many times. What he hasn’t said – but which he and anyone else with a brain knows – is that there is no way to do that without making some users angry.

        What if the Facebook (Un)Privacy Revolution Is a Good Thing?

והבעיה היא ... שבמידה לא כל כך קטנה, יש אמת בדבריו. Facebook גרם לרבים למצוא יתרונות בפתיחות לעומת פרטיות. ובלי להכנס לוויכוח אם מדובר בשינוי לטובה או לא (אישית, אין לי חשבון Facebook, אבל לא בגלל הגדרות הפרטיות שבו) אין ספק שהיום אנחנו מתייחסים אחרת לשאלות של פרטי מול ציבורי.